בשביעי לאוקטובר נפרצו לנו לא רק הגבולות הפיזיים, אלא גם חומות ההגנה הפנימיים ונסדקה תחושת הביטחון בבית ובמדינה. היה זה מעין יז' בתמוז מודרני, (ביז' בתמוז נפרצו החומות של ירושלים) אולם אנו לא ערב חורבן הבית!
דווקא ט' באב הזה חשוב לזכור שיש לנו בית, שהוא לא חרב, ושיש לנו דרכים לחזק אותו ולרפא את הטראומה אותה אנו נושאים, ולכן חשוב מאוד להקשיב טוב לְמַה שאנו אומרים ולבחור בקולות המרפאים והמתקנים.
שיח הקצוות: חורבן אל מול גאולה
כבר בקיץ 2020, עוד לפני המחאה על המהפכה המשפטית, במחאת בלפור החלו לראות אנשים מסתובבים עם שלטים וחולצות המרמזות למגילת איכה.
שפה יוצרת מציאות, וככל שאנו מפחידים את עצמנו שהבית על סף חורבן, הבית אכן מתערער.
אל מול שפת החורבן ישנם האופטימיסטים, אלה המספרים לנו שישראל חזקה ותמיד תנצח, אלה המאמינים שישראל בעלת צבא החזק ומוסרי ביותר בעולם, ויש כאלה המוסיפים את הכוח האלוהי לתמונה ומאמינים בהשגחה האלוהית שמלווה אותנו, ותציל אותנו מחורבן.
השיח הזה אמנם מאוד מחזק את מי שמאמין בו, אולם מגביר חרדה אצל האחרים, ובתגובה הם מביאים את היהודים בברלין בשנת 1934 שלא האמינו שהשואה יכולה להתרחש.
וכך אנו מטלטלים בין חורבן לגאולה, בין ייאוש לתקווה, בין חרדה לעוצמה.
האם נצליח להיות בשפה שמסכימה לא להיכנע לאף אחד מהקצוות, שפה מורכבת המאפשרת לחולשה ולעוצמה להיות נוכחים, שפה הרואה גם את החולשות וגם את החוזקות, שפה מלאה בגוונים.
שפת האהבה אל מול שפת השנאה:
אחד הדברים היפים שהיו במחאת בלפור היה הגיוון בשפה. בין השלטים המוחים והזועמים, אפשר היה לראות גם שלל שלטים הומוריסטים ומלאי תקווה: "אם כבר חינם אז שתהיה אהבה", "ואהבת לעמך כמוך" או "אוחנה אתה צריך חיבוק?", אולם במציאות הישראלית הקשוחה הקיטוב הולך ומתגבר, וחווית האחווה מתחלפת בחוויית האחרות.
פרופסור ערן הלפרין שחקר את השנאה בישראל מזהיר, כי שיח השנאה הופך להיות נורמטיבי, ושהוא חוצה את כל המגזרים.
שנאה מולידה שנאה, ממש כשם שאהבה מולידה אהבה.
על פי המסורת היהודית בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם.
מה הכוונה בשנאת חינם? אולי הכוונה שממש כשם שאהבה לשמה היא אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבת חינם. כך גם השנאה- שנאת חינם שכבר אינה תלויה במה שהאדם עושה או חושב. כאשר אנו מגיעים לשנאה, אנו מאבדים את היכולת להיות מורכבים, וכבר לא משנה מה האחר יעשה או יחשוב הוא יהיה שנוא, אשם, בוגד, וזר.
השיח הישראלי הנוכחי רווי בקטלוגים, חוטא בפשטנות יתר, מאשים, מרבה להטיח וממעט בהקשבה ומכאן לא רחוקה הדרך לשנאה.
וגם אם אנחנו רוצים לאהוב, לא פשוט לעבור משנאה לאהבה.
בויקרא יט' נאמר לנו:
לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא׃
לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'׃
קודם צריך להפסיק לשנוא,
אח"כ צריך וראוי לשבת ולדבר, גם דבר תוכחה, ללמוד לסלוח ולא לנקום ולהשתדל להתקרב ולאהוב.
להבחין בין שפת העבר לשפת ההווה והעתיד.
מכיוון שהרבה מהשפה שלנו מושפעת מטראומות עבר, קשה לנו לדבר בשפת ההווה, ולומר מה קורה ולא לפרש מייד מה זה אומר. הרבה מהדברים שקורים מעוררים בנו פחדים עתיקים, מעירים חרדות עבר ומקשים עלינו להיות נוכחים באופן ער ושקול בהווה.
הקולות מהעבר מזהירים אותנו לכאורה מהרע שעוד יכול לבוא, זורקים אותנו לעתיד מדומיין, ומבהילים אותנו ממה שעתיד להתרחש.
עלינו ללמוד להבחין בין העבר, ההווה והעתיד.
לראות איך אנחנו מצליחים ללמוד מהעבר אבל לא להשליך אותו על ההווה ובטח שלא על העתיד.
ללמוד לומר קודם כל מה קורה ולעצור רגע לפני שמפרשים מה זה אומר. ככל שנצליח להיות בהווה, להסכים לנכוח בו גם אם מאוד כואב וקשה, נפתח דרך לעתיד.
את העתיד אפשר לחלום, כדאי לחלום, להאמין בו, אולם על מנת לבנות עתיד חדש עלינו להפריד בין מה שקרה, בין מה שקורה ומה שיכול להתרחש
כאשר נצליח להפריד בין אלו נוכל ללמוד מהעבר , להכיר את הווה, ולהבין איך מתוך מה שיש אנו מובילים את עצמנו לעתיד שאותו אנו חולמים.
לבחור בריפוי
"כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן"
הנר בליבי דולק כאן ועכשיו – אפשר עוד לתקן! זאת בחירה אמיצה לבחור בריפוי הטראומה ולא בשחזורה. זו בחירה לעצור אל מול הפחד ולא להרים מיד את מנגנון ההגנה המוכר לי, בין אם זאת מחשבה שבאה, או אפילו יציאה לכיכר עם שלטי מחאה. זאת בחירה לעצור לפני שעושים ולומר לעצמנו כל מה שאנו עושים אנו עושים על מנת לרפא ולחבר, ולא רק על מנת לשפוך תסכול וכאב לרחובות העיר.
באנו לפה כי יש לנו תפקיד לרפא את העבר, לרפא את ההווה ולדאוג לעתיד
מי ייתן ונזכה לבנות חורבות ירושלים
מזומנים לבחור בריפוי ביחד איתנו – במעגלי לימוד ושיח – על בית – בהנחיית הרבות חן צפוני ומירה רגב:
