"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן" (תהלים קל"ז, 1). זוהי פתיחה יוצאת דופן למזמור תהלים יוצא דופן המודפס בסידורי התפילה לפני ברכת המזון של ימות החול. הוא מגולל את טעמה המר של הגלות, מטעים את נאמנותם לציון ומסתיים בקריאה לנקמה בשונאים. בניגוד ללוחמים התולים את כלי נשקם בעתות שלום, הלווים תולים את כינורותיהם בעתות משבר ומסרבים להשתמש ב"כלי הנשק" שלהם כדי לשיר את שיר ציון. מזמור קצר זה מכיל גם את שבועתם של הלווים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (פס' 6-5). [D1]
האדם שמסיים את ארוחתו לאחר שסיפק את צרכי גופו ומתכוון לחזור לשגרת יומו, עוצר ומברך על המזון, אבל קודם לכן הוא נקרא לזכור את ירושלים בחורבנה. כך קושר היחיד את גורלו לגורל העם ומשמיע שבועה אל המקום שמחבר בין כל ישראל – ציון. גם ברגעים שמחים מאד ואישיים מאד שבהם אנחנו חושבים על אושרנו שלנו, אנחנו עוצרים ומביעים מחויבות לציון וירושלים. טקס החתונה מסתיים בשבירת הכוס ובאמירת השבוע שלא לשכוח את ירושלים. הפסוקים הנאמרים גם על ידי האב במסגרת טקס ברית המילה לקוחים אף הם מן המזמור הזה: "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי…" (פס' 6-5).
בשבתות ובימים טובים קוראים לפני ברכת המזון, ובמקרים רבים – שרים, מזמור אחר, שמח וחגיגי יותר: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכ"ו, 1). האבל, הדמעות וההימנעות מתחלפים בשמחתם של השבים. המנהג לקרוא את שני המזמורים האלה לפני ברכת המזון הוא מאוחר למדיי. הוא מופיע בפעם הראשונה בספר "סדר היום" של ר' משה בן מכיר, שהודפס בצפת בשנת 1599. אבל ההוראה לזכור את בית המקדש החרב לאחר שמתענגים על האוכל בימות החול ולייחל לגאולה בימות חג ושבת מופיעה כבר בספר הזוהר (תרומה קנ"ז, ב).