"בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר". (מסכת תענית, פרק ד' משנה ו')
אני זוכרת שבתור ילדה לא הבנתי איך יכול להיות שגם בית המקדש הראשון וגם בית המקדש השני חרבו באותו יום? הדבר נדמה לי כנס אבל לכיוון ההפוך, לתהום.
האם היה זה באמת כך? או שמא הייתה זו מסכת תענית הצמידה את שני האירועים האלה לאירוע אחד? איני יודעת. מה שברור זה שבטראומה הקולקטיבית שלנו כעם נצרבה תודעה שבתי מקדש יכולים להיחרב ויותר מפעם אחת, ושההיסטוריה חוזרת על עצמה. הגלות תמיד מחכה אי שם בפינה וההצמדה לאותו יום מחזקת את התחושה.

בשפה הטיפולית המקצועית, כאשר אדם מרגיש שההיסטוריה שלו חוזרת על עצמה מבינים שהוא חווה טראומה בעבר והוא משחזר אותה בהווה. שיחזור טראומה קורה לא רק באופן פרטני כתוצאה מתאונה או מפגיעה ישירה, אנו סובלים גם מהעברות בין דוריות וטראומות קולקטיביות. חורבן הבית הוא אחד מהם.

עם תחיית הציונות והשיבה לארץ החל הוויכוח האם יש להמשיך ולצום בט' באב, כעת שהבית הולך ונבנה. הרצון של החלוצים להפסיק לצום נתפס כעוד התרחקות וזניחה של המסורת, הפסקת האבל נתפסה כשכחה.
מוכרת מאוד התגובה החריפה של ברל כצנלסון לחניכי תנועת הנוער שיצאו לטיול ביער בן שמן בט' באב : "לא אשכח, לא אוכל שכוח, את יום החורבן – היום האיום מכל הימים, יום גורלנו…
גם אידאה זקוקה לקרקע תחוחה בה תוכל להעמיק שורשים. נהרוס עדי יסוד את העולם הישן, נשרוף את כל רכושו שנצבר במשך הדורות ונתחיל הכל מחדש – כתינוקות שנולדו. דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושתם הדורות… מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש"
אולם בזווית התבוננות נוספת אפשר היה לראות ברצון להניח לחורבן מעשה של ריפוי,
הרצון להפסיק עם תודעת ההרס והפחד מההיסטוריה שתחזור על עצמה..
לא באתי לשפוט האם יש לזכור או לשכוח, להזכיר שוב ושוב את פצעי העבר או להניח להם
ואולי השאלה אינה האם לזכור בכלל אלה כיצד לזכור.

בימים האחרונים, בעקבות העברת עילת הסבירות בו' באב השאלה האם לזכור את חורבן הבית כבר לא הייתה שאלה, הבנו שאנו זוכרים גם כשאנחנו לא מודעים לכך, הגוף שלנו יודע וזוכר את כל מה שעבר עליו ועל הדורות שעברו, פצעי העבר חיים בנו כנמרים שקטים ושבים לשאוג בעת סכנה , וכפי שאומר ד"ר פיטר לוין מחבר הספר:" להעיר את הנמר, מרפאים את הטראומה" השאלה כעת היא לא האם לזכור אלא כיצד, ומה לעשות כאשר מתעוררת בנו הטראומה?

שחזור טראומה- לא אכביר פה מילים על שחזור טראומה, רק אומר שעוצמת הפחד אל מול מה שקורה במדינה שלנו בימים האחרונים אינה רק תולדה של ההפיכה המשפטית, אם נאזין למילים, אסון, חורבן, שריפת האסמים, מלחמות היהודים, אנו לא נמצאים רק בישראל של 2023, אנחנו נמצאים ברחובות ירושלים של ימי הרומאים.. וכל עוד אנו לא מודעים לכך שעוצמת הרגשות שלנו באה ממקורות עתיקים, ושהיא חוויה סומטית גופנית, ואנו לא מטפלים בכך ולהפך מעצימים את החוויה ע"י התמכרות לחדשות, ולפעמים גם יציאה להפגנות. אנו עלולים באמת לשחזר את הטראומה ולא להביא לריפוי שלה.

לטראומה יש חוכמה והיא פוטנציאל לריפוי גדול
בדורות האחרונים יש חוקרים מדהימים שעוסקים בריפוי הטראומה ובחוכמה שבה, אציין פה שלושה ידועים: ד"ר פיטר לוין, ד"ר גאבור מטה, וד"ר תומס הובל.
"הטראומה אינה צריכה להיות מאסר עולם! מכל התחלואים שתוקפים את האורגניזם האנושי, הטראומה יכולה להביא ריפוי גדול. הריפוי אינו דורש בהכרח שעות של טיפול או תרופות מיוחדות, כשתבינו כיצד מתרחשת הטראומה, כשתזהו את המנגנון , תתחילו לזהות כיצד גם האורגניזם יודע כיצד לרפא את עצמו" (פיטר לוין ,להעיר את הנמר)
שלושתם פיתחו שיטות מבריקות לריפוי הטראומה האישית והקולקטיבית והם מביאים ריפוי גדול לעולם.
הטראומות שאנו נושאים כחברה ישראלית אינן מטופלות כבר דורות רבים. הבאנו את עצמנו אל הארץ המובטחת, עסקנו בבניה והגנה, אולם לא ריפנו את האפלה והפחד ששוררים בתוכנו. והנה הגיעה השעה וסדקים נפערים בכור ההיתוך, החלו כאבי פנטום וכאבים ממשיים : כאבי ההתנקות, כאבי הנשיאה בעול השרות, חברות שלמות שמרגישות שלא רואים אותן, ועוד.
הכאב כה גדול ומציף, שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתו. תגובות שלנו אופייניות מאוד לתגובות המאפיינות טראומה: fight- מאבק, flight- הרצון לברוח, או freeze – חווית חוסר אונים משתקת .
אבל אנחנו לא חייבים להיות שבויים במנגנוני ההגנה שלנו, יש אפשרות לנשום אל תוך הטראומה, לפגוש את הפחד, ולחפש נתיב אחר.
על מנת לעשות זאת עלינו להקשיב לגוף, לזהות את הטריגרים והתגובות, לעצור, לנשום, ולהקשיב עוד ועוד למה שכואב לתת לו מקום, ורק אם אפשרי לנו לפנות לאחר, ולהקשיב לו.

אפשר לבחור בריפוי , צריך לבחור בריפוי, חייבים לבחור בריפוי:
"כל עוד הנר הליבי הוא דולק כאן ועכשיו אפשר עוד לתקן
הבחירה בריפוי היא בחירה אמיצה. לבחור בריפוי הטראומה ולא בשחזורה, זו בחירה לעצור אל מול הפחד ולא להרים מיד את מנגנון ההגנה המוכר לי, בין אם זאת מחשבה שבאה על האחר המאיים עלי, או אפילו יציאה לכיכר קפלן, זאת בחירה לעצור לפני שעושים ולומר לעצמנו כל מה שאנו עושים אנו עושים על מנת לרפא ולחבר, ולא רק על מנת לשפוך תסכול וכאב לרחובות העיר.
באנו לפה כי יש לנו תפקיד לרפא את העבר, לרפא את ההווה ולדאוג לעתיד.
מי ייתן ונזכה לבנות חורבות ירושלים
בצום ט' באב הזה נקשיב לגוף, נרגיע אותו, ניתן לו את ההזנה שהוא צריך על מנת לפגוש את הפחד ממקום של שלום.