אנו לא מבכים רק את חורבן הבית אלא מציינים את כל התהליך: המצור על העיר, פריצת החומות, והחורבן עצמו. ניתן היה לשאול את עצמנו למה צריך לציין ולצום כל כך הרבה פעמים ולא להסתפק בט' באב- יום החורבן? אולי אפשר לראות בזה שיעור בהתעוררות?
את החורבן הזה היה ניתן למנוע, את הרבה מן ההרס ניתן לעצור, אם מתעוררים בזמן, עוצרים ומנסים משהו אחר, כי ברור שהדרך שבה צעדנו לא עבדה עד עכשיו.
משברים הרבה פעמים יכולים ליצר כדור שלג של הרס שהולך ומתחזק, ולכן דווקא בשעות משבר חשוב לייצר שקט להתבונן בתהליכי ההתפרקות ולראות האם אפשר להניע תנועה אחרת אל עבר צמיחה, תיקון, איחוי וריפוי.
בואו נסתכל רגע בתהליך התפוררות הבית:
כשהבית קיים, לא תמיד רואים אותו, כשמגיעים הביתה נדמה שהוא תמיד שם, זה סוד הקסם לכאורה, זה שהוא כל כך בטוח ומובן מאליו, כבר שכחנו כמה התאמצו אבא ואמא לבנות, ולקחת משכנתא, לרהט, לנקות. אלה עובדות פרה היסטוריות רחוקות שנעים להיזכר בהם אולי פעם בשנה, אולי פחות.
כשהבית קיים, אפשר להתעצבן על מי שנמצא שם בקלות, להשליך עליו את כל מה שחסר לנו, לצפות, להתאכזב, לכעוס…
כשהבית קיים אפשר לנדוד בשקט ולפנטז איך היינו קונים בית במקום אחר, תראה אני אומרת לו, זה מקום מקסים אולי להיות בו…
כשהבית קיים, אפשר לנוח מהאחריות הכבדה ולרצות שמישהו אחר קצת יטפל בבית הזה, התעייפנו…
כשהבית קיים מתקבעים התפקידים, לאח הגדול תמיד צריך להקשיב כי הוא היה ראשון, ויש את זאת האחראית המתוסכלת, הקטנה המפונקת, יש את החזקה והחכם, המרדנית וילד החופש
כולם מקנאים בכולם, ובפנים אולי רוצים תפקיד אחר אבל גם לא לאבד את היתרונות של התפקיד הקיים.
מרגישים הרבה ואומרים מעט, ולפחות פעם בשנה יושבים עדיין ליד השולחן.
כשהבית קים לא תמיד רואים את הבית ולא זוכרים מהו בכלל…
ולאט לאט הכל מתרתח או נשחק ונופל. גם ממלכות לא מתפרקות ביום אחד.
אבל דברים משתנים ולא נשארים אותו דבר, ומה שהיה ברור מאליו – מטלטל.
ופתאום הבית לא מרגיש בית, ואח לא מרגיש אח
מה אנחנו עושים ביחד? הבית מתחיל להתערער…
מה קורה כשהבית מתערער?
כעסים ישנים ומודחקים מחפשים מקום, הם היו קטנים ושקופים ולא חשובים, אבל פתאום באור השמש רואים אותם חזק וברור.
כשהבית מתערער שום דבר כבר לא מובן מאליו, מה לעשות? להילחם עליו או לקחת מזוודה קטנה ולחפש לי בית חדש? מה חשוב עכשיו? מה בטוח, מה זה הבית הזה בכלל?
כשהבית מתערער, מחפשים את הבית שנשאר –
בית שקוף ופנימי כמו חדרי הלב, בית שהוא געגוע, רישום דק של אהבה.
כשהבית מטלטל, חרדים על הבית, מביטים עליו במבט מודאג, מה יהיה עליו? מה יהיה?
וחומת ההגנה נרעדת, הקו הדק בין גלות למולדת מנתר ורוטט, ולא ברור מי שומר על מי, אנחנו על הבית או הוא עלינו? מי פה המבוגר האחראי?
וכשהבית כמעט מתפרק, אנו מביטים בכעסים שהרעידו את כתליו, במחלוקות שגרמו לחלק לעזוב אותו, מביטים בבית המתרוקן, בבית הנחלש, ותוהים מה היה שם? מה שכחנו? מתי שכחנו? ואיך נעקר מלב?
ואולי לפעמים מה שכעסנו עליו כבר פחות חשוב, ואולי נזכרים למה רצינו את הבית הזה, איזו אהבה נחה לה מתחת לאכזבה העמוקה, אולי היא שוב נחשפת…
בהיסטוריה היהודית חודשי הקיץ הם חודשי האבל על חורבן בית המקדש, אנו צמים בהם שני צומות: יז' בתמוז- בקיעת החומות, וט' באב חורבן הבית.
בתודעה היהודית שני התאריכים האלה כ"כ מחוברים כך שהמחשבה מקפצת מיד לחורבן – כאילו הסוף ידוע מראש, דווקא משום כך חשוב להאט, לעצור ולשאול את עצמנו כמה שאלות על הבית שלנו?
- מה אנחנו אוהבים בו?
- למה הוא חשוב לנו?
- האם לקחנו אותו כמובן מאליו? אם כן מה הפסקנו לראות ולהרגיש?
- איזה תפקיד לקחנו בבית הזה? האם הוא מתאים לנו? האם יש משהו שהיינו רוצים לשנות?
- את מי לא ראינו? איזה אח או אחות איננו מכירים מספיק, או לא מכירים מספיק בחלק שלו בבית הזה?
- ממה התאכזבנו? על מה אנו כועסים?
- מה הכעס הכאב והאכזבה גורמים לנו להרגיש?
- מה היינו רוצים לנסות לתקן? לרפא?
- איך אנחנו רואים את עצמנו עושים זאת?
שירה על בית:
חוה פנחס כהן
יֵשׁ צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת
וְיֵשׁ חוֹלוֹת נוֹדְדִים
וְיֵשׁ יְהוּדִי נוֹדֵד. מִין צֶמַח כָּזֶהאֲבָל אֵלֶּה רַק שְׁמוֹת
רָאִיתִי פִּינְגְוִין מְאֹהָב בְּלֶב קֶרַח כָּחֹל
מֵבִיא לְזוּגָתוֹ סֶלַע לַקֵּן
אַחַר כָּךְ הֵבִיא עֶצֶם מְגֹרֶדֶת וַאֲפִלּוּ
נוֹצָה שֶׁנָּשְׁרָה מִזָּכָר אַחֵר"זוֹהִי אַגָּדָה צְפוֹנִית," אָמַר לִי בְּבוֹאוֹ
"לָנוּ יֵשׁ עֹגֶן," הוֹסִיף בְּבִיאָתוֹ וְנִרְאָה מְאֹהָב
בְּכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ
וְיָצָא וּמְזוּזוֹת הַבַּיִת בְּיָדוֹ.
ב
כְּמוֹ סְגֻלָּה הָיְתָה בָּהֶם לְשָׁמְרֵנוּ
וּכְשֶׁנִּדְמָה שֶׁהִנֵּה שְׂדוֹת הַכֻּתְנָה כְּבָר עֲרֻמִּים
וְהַיּוֹרֶה בְּעִתּוֹ וְעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ
וּמִשְׁכָּבִי עוֹדֶנּוּ חַם וּכְבָר בּוֹעֵר הַיַּעַררֵיחַ הַשְּׂרָף הוֹצִיא צִפֳּרִים נֶחְפָּזִים
הִשְׁאַרְנוּ אַחֲרֵינוּ מַשְׁקוֹפִים רֵיקִים וּשְׁעָרִים
פְּתוּחִים וַעֲרֻמִּים וּמְצֻלָּקִים
המַּסָּע הוּא בַּיִת
אדם יוצא מבית | יהודה עמיחי
אדם יוצא מבית
והבית אינו יוצא מן האדם.
הוא נשאר
על קירותיו ועל
התלוי בהם
ועל חדריו ודלתותיו
הנסגרות בזהירות.
או כי הבית
מתרחב והולך
ונעשה לדרכים
בהן ילך זה
שיצא מן הבית.
כבר לא גרה כאן / נעה ברקת
דַּבְּרִי אֵלַי, וֵיז כָּל יְכוֹלָה,
תַּגִּידִי לִי לְהַמְשִׁיךְ יָשָׁר, לְהִצָּמֵד לַנָּתִיב,
תַּזְהִירִי אוֹתִי מִמִּפְגָּע בְּהֶמְשֵׁךְ הַדֶּרֶךְ
אַל תִּכְבִּי בְּאֶמְצַע כְּבִישׁ שֵׁשׁ
אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ.תִּשָּׁאֲרִי אִתִּי שָׁעָה וְאַרְבַּע דַּקּוֹת
בְּבַקָּשָׁה תְּאַשְּׁרִי שֶׁפָּנִיתִי נָכוֹן, שַׁבְּחִי אוֹתִי שֶׁאֲנִי מַתְמִידָה.
תַּגִּידִי לִי לָצֵאת בִּכְבִישׁ שִׁבְעִים וְאַחַר כָּךְ תִּסְפְּרִי שָׁלֹשׁ יְצִיאוֹת
תַּזְכִּירִי לִי לִנְשֹׁם עָמֹק, לְהֵרָגַע.בִּמְיֻחָד בַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַחַד עָשָׂר בָּמְפֶּרִים
וְגֶשֶׁר מֵעַל הַנַּחַל
אַל תִּשְׁאֲלִי אִם הַיַּעַד הוּא הַבַּיִת.
ליד הבית שגרתי בו
מילים ולחן: שלמה ארציליד הבית שגרתי בו היתה לי פעם אהבה
זה לא מקרה שעברתי פה.
מחלתי כבר על הכבוד, זחלתי כבר עד שום דבר
והיא האם עוד החיים, כלומר עוד פה.
היה פה ברוש עכשיו כבר אין ושביל אחד הוביל לעד
רק מטורף חוזר רעב, אל נעוריו
במקום לכבוש ולהילחם, במקום למות באיזה קרב
חזרתי כדי להתנחם עד מחרת.
אל הבית שגרתי בו, אל אותן ההתחלות
זה לא מקרה שעברתי פה.
פה שקט, אצלי כבר לא.ליד הבית שגרתי בו חלון אחד היה מואר
זה לא מקרה שעברתי פה.
שם התפשטנו בעירום, שם זה התחיל שם זה נגמר
כמו תמיד, בהבטחות לחתונות.
עכשיו כבה אצלה האור, חשבתי עוד אם לעלות
זו רק בדידות, לא כישלון, זה לא נחשב.
בכיכרות עם ההמון הפגנו נגד מלחמות
אבל הגדוד נפל שדוד בשדה הקרב.ליד הבית שגרתי בו בתי חרושת נסגרים
זה לא מקרה שעברתי פה
מן השמיים רק טיפות, הגשם טוב לאיכרים
והוא יורד והוא מרטיב את השדות.
מה שהיה עכשיו כבר אין ובחלון וילון הורד
היא הלכה לישון, היא עכשיו כבר אם, היא אולי לבד.
מי עוד רוצה להתאהב בלי לפחד מאף אחד
להתאהב בלי לפחד מאף אחד.
