"איכה ישבה בדד"
במילים אלו, המלאות תדהמה, נפתחת מגילת איכה. גם היום אנו מכירים היטב את סוג השאלות הפותחות ב"איך": איך זה ייתכן? איך ייראה העתיד שלי? איך אתמודד עם מה שקורה?
שאלות המתחילות ב"איך" אינן מבקשות רק להבין – הן מבטאות לעיתים דווקא את חוסר היכולת להבין, את תחושת האובדן והבלבול, את שלב ההלם שבו התודעה קופאת. אלו תגובות אופייניות ונורמליות לגמרי לשלב הראשון של טראומה, אישית או קולקטיבית: שלב שבו המציאות מתערערת, הסדרים הישנים נשברים, ואנשים נותרים רק עם שאלות. זהו שלב של עיבוד ראשוני, של גישוש באפלה.
אך כשהשלב הזה מתמשך יותר מדי, הוא גובה מחיר כבד. שאלות קיומיות שלא מקבלות מענה, קשיים נפשיים שאינם מטופלים – כל אלה עלולים להוביל לתחושת אובדן, ריקנות, ומשבר זהות. כמו בימי החורבן, כאשר השאלות נעלמות, גם האחריות וההבנה נעלמות, והחיים אמנם נמשכים, אך בפנים הולך ומעמיק כאב לא מטופל.
השאלה הקיומית הראשונה
המפגש הראשון בתנ"ך עם שאלה דומה מתרחש בסיפור גן עדן, לאחר חטא האדם הראשון. אז שואל אלוהים: "וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם, וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה" (בראשית ג', ט').
גם שם, עולמו של האדם התערער, והוא בורח. הוא אינו מסוגל להתמודד – ודווקא אז נשאלת השאלה: "אַיֶּכָּה?".
זו אינה שאלה גיאוגרפית, אלא קיומית: איפה אתה? היכן אתה עומד ביחס לעצמך, לעולם, לאחריות שלך?
אלוהים מזהה את משבר הזהות של האדם, את האובדן והניכור שהוא חש בעולם שהשתנה עליו בפתאומיות. הוא מזמין אותו להפסיק להימלט – ולהתחיל לשאול, להתחיל לשוב אל עצמו.
התהליך הנפשי מ"אַיֶּכָּה" ל"אֵיכָה"
מדרש הזוהר (ח"א כ"ט) מציע קריאה עמוקה לשאלה הזאת:
"ויקרא ה' אלוקים אל האדם ויאמר לו: אַיֶּכָּה – כאן רמז לו הקב"ה שהוא עתיד להחריב את בית המקדש ולבכות עליו אֵיכָה, כמו שנאמר 'אֵיכָה ישבה בדד'".
המסר ברור: כאשר מפסיקים לשאול "אַיֶּכָּה" – איפה אני? מה מקומי? מה תפקידי? – אנו עלולים למצוא את המציאות שלנו היום – הטראומה, הפילוג, הפחד, הפוליטיזציה של הכאב – אינה גזירת גורל. הבחירה היא בידינו: האם נעז לשאול "אַיֶּכָּה" בזמן אמת? או שנתעלם – עד שנגיע שוב אל ה"אֵיכָה" של בדידות, של קריסה? עצמנו בשאלה האחרת: "אֵיכָה?" – של בידוד, של חורבן, של אובדן.
ט' באב אינו רק זיכרון של חורבן ! זהו יום של חשבון נפש.
מראה שמוצבת מול חברה שאינה שואלת את עצמה בזמן אמת "אַיֶּכָּה".
שאלות קיומיות חברתיות
זהו זמן לשאלות קיומיות:
על אחריות אישית ולאומית, על הנהגה, על מקומו של הפרט בעידן של משברים חברתיים ומדיניים
על האפשרות לשוב, להחלים, לתקן, האם אנחנו נוכחים? אכפתיים?
האם אנחנו מתמסרים לחיים משותפים – או נסגרים בחרדה, באשמה ובפילוג?
השאלות אינן קלישאה – הן תנאי לשיקום אמיתי:
אֵי-כָּה נבנה מחדש?
אֵי-כָּה נאהב שוב, נקשיב, נחלום?
אֵי-כָּה ניצור ערבות הדדית שאינה סיסמה – אלא בחירה יומיומית?
ט' באב יכול להפוך ממועד של שבר בלבד, לקריאה עמוקה לשיקום צמיחה ובניה.
